המסך המודרני

1. גודל מספיק — מכירות שנתיות מעל סף מינימלי (בחברת תשתית או פיננסית נבדק סך הנכסים במקום המכירות)
2. יציבות רווחים — רווח חיובי בכל אחת מהשנים שנבדקו
3. איתנות פיננסית — חוב נטו של עד פי 3 מה-EBITDA. מחליף את היחס השוטף של גראהם, שמבוסס על חלוקת המאזן לשוטף ולא-שוטף
4. החזר הון לבעלי המניות — דיבידנדים ורכישות עצמיות פחות הנפקות, לפחות 2 אחוז משווי השוק. מחליף את מבחן 20 שנות הדיבידנד
5. זול לפי הרווח התפעולי — רווח תפעולי של 10 אחוז לפחות משווי הפעילות, כלומר EV חלקי EBIT עד 10. מחליף גם את מכפיל הרווח וגם את מכפיל ההון
6. רווחיות גולמית — רווח גולמי של 20 אחוז לפחות מסך הנכסים - המדד של נובי-מרקס

מה קרה לבנקים. שני המבחנים המרכזיים כאן - הרווח התפעולי מול שווי הפעילות, והרווחיות הגולמית - דורשים מבנה דוחות של חברה תפעולית. לבנק או לחברת ביטוח אין רווח גולמי, ולשווי הפעילות שלהם אין משמעות רגילה מפני שהפיקדונות אינם חוב במובן הרגיל. בגרסה הקודמת הם קיבלו פטור מהמבחנים שלא חלו עליהם ודורגו מתוך 6 במקום 7, וזה נתן להם יתרון. כאן הם אינם מקבלים פטור: חברה שאי אפשר למדוד אותה מסומנת ככזו ואינה מקבלת ציון מלא. זו בחירה מודעת - המסך הזה מודד עסקים תפעוליים, ועדיף להצהיר על כך מאשר לדרג בנק על סמך מחצית מהמבחנים.

הספרים של גראהם נכתבו לפני עשרות שנים, וסף "הגודל המספיק" המקורי (100 מיליון דולר מכירות ב-1970) עודכן כאן להתאמה לאינפלציה. בנוסף, מקור הנתונים החינמי (Yahoo Finance) מספק בדרך כלל 4-5 שנות דוחות ולא 10, כך שקריטריוני היציבות והצמיחה נבדקים על התקופה הזמינה.

ציון פיוטרוסקי הוא בדיקה משלימה בת תשע נקודות, שנועדה לענות על שאלה שהקריטריונים של גראהם לא שואלים: האם מצבה הפיננסי של החברה משתפר או מידרדר בשנה האחרונה. שיטת גראהם מצלמת תמונת מצב סטטית; פיוטרוסקי מוסיף את הכיוון.

הרעיון המקורי היה להפריד, בתוך רשימת מניות זולות, בין חברות זולות-ומשתפרות לבין חברות זולות-ומתדרדרות (מלכודות ערך). ציון 8-9 נחשב חזק, 0-2 חלש.

1. רווח חיובי
2. תזרים תפעולי חיובי
3. תשואה על הנכסים משתפרת
4. תזרים גבוה מהרווח החשבונאי
5. המינוף לא גדל
6. הנזילות משתפרת
7. לא הונפקו מניות חדשות
8. שולי הרווח הגולמי משתפרים
9. יעילות השימוש בנכסים משתפרת

ריחוף מעל הציון בטבלה מציג אילו מהמבחנים עברו.

גראהם הקדיש לרעיון הזה את הפרק האחרון בספר וקרא לו "הרעיון המרכזי של ההשקעה". הטענה שלו: לא מספיק שמניה עוברת את הקריטריונים. צריך שהמחיר יהיה נמוך משמעותית מהשווי המחושב, כדי שגם אם ההערכה שגויה — ותמיד ייתכן שהיא שגויה — ההשקעה עדיין לא תיפגע. מרווח הביטחון אינו תחליף לניתוח, אלא ההכרה בכך שכל ניתוח הוא משוער.

מספר גראהם הוא אומדן השווי, והוא נגזר ישירות משני הקריטריונים של פרק 14: מכפיל רווח של עד 15 כפול מכפיל הון של עד 1.5, כלומר 22.5. מכאן שהשווי המרבי הוא השורש הריבועי של 22.5 כפול הרווח למניה כפול ההון העצמי למניה.

מרווח הביטחון בטבלה הוא הפער באחוזים בין אומדן השווי הזה למחיר בשוק. ערך חיובי פירושו שהמניה נסחרת מתחת לאומדן; שלילי פירושו שהיא יקרה ממנו. גראהם חיפש מרווח משמעותי, לא כמה אחוזים בודדים.

שים לב: לחברה עם הון עצמי שלילי או עם הפסד אין מספר גראהם, והשדה יופיע ריק. זה נפוץ במיוחד בחברות שביצעו רכישות עצמיות מסיביות, ולא מעיד בהכרח על חולשה — פשוט הנוסחה אינה חלה עליהן.